לקראת סוף 2017
שנת 2017 עומדת להיגמר. חודש וחצי אחר כך, ב16 בפברואר, יגיע יום ההולדת ה29 שלי. כמו ברוב השנים האחרונות, יום ההולדת בא אליי בסימן של דכדוך. כשהייתי נער, שמחתי לגדול בשנים. ואז נהייתי בן 25 ובכל שנה אני רק חושב מה לא הספקתי השנה ובחיים. בדרך כלל אני לא רואה ביום השנה האזרחי זמן לחשבון נפש, אבל בשבועות האחרונים יצא לי להגות בכמה מהדברים שעברו עליי מאז שעברתי לתל אביב.
בעקבות הישראבלוגרית שאני יוצא איתה הזדמן לי לנסוע מספר פעמים למקום שאני מכיר היטב, הדאנג'ן האוניברסיטה העברית בירושלים. זו חוויה מוזרה, להיכנס לאוניברסיטה שוב. עכשיו, כשאני כבר לא סטונדט ואין לי אלא את תעודת הזהות שלי להציג לשומר בכניסה. מה שהפתיע אותי באוניברסיטה זה שלא זיהיתי שם אף אחד. זה היה מוזר, הרי, אני מרגיש שסיימתי ללמוד אתמול, אבל כשמחשבים את הזמן שעבר מאז שסיימתי זה דווקא הגיוני לגמרי: מי שלמד איתי במחזור סיים ב2016, מי שהיה שנתיים מתחתיי סיים לפני מספר חודשים, ואלו שהיו בשנה א'- ובכן, לא למדתי עם הרבה כאלה בשנה ג'. מסתבר שהרבה מים אכן זרמו בנהר, ככלות הכול.
סיימתי ללמוד באוגוסט 16' אבל על הפרוייקט סיימתי לעבוד בספטמבר, והשותף שלי הגיש אותו ב10.10. את הודעת הוואטסאפ אני זוכר עד היום, ברכבת בדרך לראיון העבודה. הודיעו לי שהתקבלתי ב13.10. ב30.10 התחלתי לעבוד ובהתחלה הלך לי ממש טוב. חשבתי שאני נמצא, סוף סוף, במקום בו אני טוב במה שאני עושה ורציתי לראות את ההשפעה של זה עליי לאורך זמן. אילו תמורות יהיו לנפש שלי כשאני סוף סוף "במקום שלי". בחודשיים-שלושה הראשונים זה תקתק כמו שעון. מצאתי עצמי בחברה שבוררת את כוח האדם שלה בקפידה, הולך עם כרטיס תןביס, מוקף בגווארדיה של תלפיונים ודוקטורנטים, לאכול במסעדות במרכז תל אביב, ואני מניח שזה באמת שיפר לי את הדימוי העצמי. זה בעיקר הראה לי מה סוג האוכלוסייה החביב עלי - אספרגרים. גם אני חצי-אספרגר בעצמי. אחר כך, הגיעו כל מיני שינויים בחברה. המשימות והתפקידים השתנו, פיקששתי ופישלתי בהמון מקומות. בגלל בעיות בתקשורת, בגלל הפרעות קשב וריכוז, בגלל חוסר תשומת לב לפרטים. המנהל האישי שלי קרא לי לשיחה, הודיע לי שהם מבינים שיש איתי בעיות, ודיברנו על תוכנית לשיפור. עברנו שבועיים ועוד שבועיים של פסח, ואז קרה מה שחששתי ממנו מהיום בו התחלתי לעבוד שם. פיטרו אותי.
הפיטורים האלה היו כזאת טראומה בזמנו. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא יכולתי לדבר על זה עם אף אחד. לא יכולתי אפילו לכתוב על זה בבלוג. חיפשתי עבודה נוספת ומצאתי. בדיעבד, בבחירה בעבודה הנוכחית היה יותר מזל משכל. העבודה הזו "יושבת" על כל הבעיות שלי, יכול להיות ששהחלטה המושכלת הייתה ללכת לעשות משהו אחר. אני מנסה להיאבק בדפוסי העבודה הבעייתיים שלי, אבל גם היום, אני עושה הרבה טעויות שאני לא צריך לעשות. בעבודה שדורשת לזכור ולארגן הרבה פיסות מידע, תמיד יוצא שאני שוכח את החשובה ביותר ואני נקלע להמון טעויות, ובעיות, ומשברים, בגלל הנטייה הזו. ומילא זה היה נגמר בכך. הבעיה האמיתית היא שכשמשהו לא מסתדר לי, כשהכול על 99% אבל לא על 100, אני מאבד שליטה, ומפסיק לחשוב בהיגיון, ונכנס לפאניקה ולחץ וחרדות.
ולמרות זאת, יצא לי לראות גם את החוזקות שלי. עם כל הדימוי העצמי הבעייתי שלי, וכל הדברים הרעים שאני חושב על עצמי, אמנם עשיתי המון שגיאות, אבל בכל פעם יכולתי להתרומם חזרה ולתקן. כל דד-אנד שהגעתי אליו, הצלחתי לתמרן ולצאת ממנו. ואולי זה מה שהייתי צריך, בעצם. לקבל את הידיעה הזו, שאני יכול לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה. שגם אם לא הכול בסדר, ויש בעיות, אני אוכל להתגבר עליהן ולפתור אותן. אולי בעזרת עוד מישהו, אולי אני אצא מזה בשן ועין, אבל אני אצליח לעשות את זה. ואני חושב שאולי זה מה שהייתי צריך, כי דווקא העבודה בראשון הראתה לי מה היה קורה אם באמת הייתי חצי שנה במקום שבו הכול טוב לי - לא היה קורה כלום. הייתי נשאר עם הדכאון והחרדות והערך העצמי הבעייתי שלי. הייתי מוצא את המקום האחד בחיים שלי שהוא לא בדיוק כמו שרציתי, את הנקודה הזו שהיא לא בדיוק שם, והופך אותה למרכז העולם שלי שמגדיר בדיוק עד כמה אני לא שווה. ואני אומר את זה, כי בדיעבד, בשנים שלי באוניברסיטה די הייתי בכזה מקום. הייתי צעיר ובריא, השתתפתי בקבוצת הריצה של האוניברסיטה, למדתי מקצוע שהיה מרתק בעיניי והייתי בסדר גמור בו, מימנתי את עצמי במאה אחוז וסיימתי את הלימודים עם יתרת עו"ש שבאלפים אי אפשר לספור על הידיים והרגליים (ועבדתי בתור מוקדן בשכר מינימום), הכרתי חברים שאני בקשר איתם עד היום, היו כמה בנות שיצאתי איתן... ולא הייתי מאושר. כל הזמן חיפשתי את מה שאין לי. אני מצליח לממן את עצמי? אבל אני לא עובד בתחום שלי. מזמינים אותי למסיבות? אבל יש הרבה אנשים שלא שמים עליי. אני לא נכשל במבחנים? אבל אני גם לא מצטיין. זה הדבר שאני מצטער עליו יותר מכל כשאני מסתכל אחורנית על השנים שלי באוניברסיטה. לא הייתי רוצה להסתכל אחורנית עוד כמה שנים, ולומר שחבל שלא ראיתי את כל הטוב שיש לשנים האלה להציע.
Paladin
פיטורים זו אכן טראומה. לא פלא שלא יכולת לכתוב על כך בעבר. מצד שני, כמו שאני חוזרת ואומרת, מכשלון לומדים. מהצלחה לא: הצלחה בדרך כלל מקרית, וגם אם תחזור על אותן פעולות שוב זו לא ערובה להצלחה. אז מינפת את הכישלון ולמדת. ועל זה מגיע לך כל הכבוד. ואני רוצה גם לציין שיפה בעיני שלא סיפרת על החברה הנוכחית. גם זה מעיד על בגרות מסוימת.
השבמחקוהערת אספרגר: מכירה המון אנשים על הספקטרום, חלקם נורמטיבים לגמרי, ורק הקטע החברתי קצת מזייף. נדמה לי שאתה בסדר.
כשלמדתי אימון באיזשהו שלב המורה ציירה עיגול על הלוח, אבל לא סגרה אותו לגמרי. "לאן העין שלכם הולכת אוטומטית?" היא שאלה, וברור שכולנו אמרנו - לחלק של העיגול שחסר. באופן אוטומטי יש לנו (בני האדם) נטייה לראות את מה שחסר, את מה שלא בסדר.
השבמחקאבל החדשות הטובות הן שאנחנו יכולים ללמוד ולתרגל את הראיה של מה שיש. כי מה שחסר, לא קיים. אנחנו יכולים מהיום ועד אחרית הימים להתעסק עם הפער בין מה שיש לבין מה שהיינו רוצים שיהיה. אבל למה? בשביל מה? מה מונע בעדנו ליהנות מהיתרה החיובית בעו"ש, מההזמנה למסיבות, מהציונים העוברים (אך לא מצטיינים) בבחינות? אלה בדרך כלל דפוסים שפיתחנו - מתוך צורך הישרדותי אמיתי - אי אז בילדות ובנערות שלנו. הבעייה היא, שהדפוסים האלה - שברובם כבר לא משרתים אותנו ובדרך כלל ממש מגבילים אותנו, ממשיכים לנהל אותנו מתוך הרגל, מתוך אוטומט, גם בבגרותנו.
העובדה שאתה כותב על זה ומצטער על זה מרמזת שאתה מוכן לשינוי. מוכן להתחיל להסתכל על דברים אחרת. אולי אתה מוכן לבחון את האפשרות שאתה לגמרי שווה.
וזה צעד ראשון חשוב. מאחלת לך המשך היכרות עם עצמך והתקרבות לעצמך - נראה לי שתמצא אדם מדהים ומרתק ששוה להכיר אותו - בתוכך