אהלן!

זה הפוסט הראשון שלי באתר הזה, בתור Paladin. טכנית, עדיין יש לי בלוג בישראבלוג, אבל, לאור גורלו העגום של האתר, הוא ירד מהאוויר בעוד כשבוע ויישאב לתוך תהום הנשיה של האינטרנט, יחד עם ארבע עשרה השנים הארונות בחיי.
בחרתי לקרוא לבלוג In Our Time ע"ש ספר של המינגווי שאני נורא אוהב. Paladin - מישהי אמרה לי שזו דמות במשחקי תפקידים שמתאימה לי, כי אני בחור טוב והגון בטבע שלי. וגם, זו הייתה היחידה האהובה עליי בAge of Empires, משחק שחרשתי עליו שעות כשהייתי קטן.

אז אני מניח שאני צריך לכתוב כמה מילים על עצמי, כי בכל זאת יש אנשים שמגיעים לפה בפעם הראשונה.

ובכן, אני כותב את הפוסט הזה מבית ההורים שלי, בכרמיאל. גדלתי בכרמיאל עד גיל 22, אז עזבתי את העיר והלכתי ללמוד מתמטיקה בטכניון. נשרתי אחרי שלושה סמסטרים. עברתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. גרתי בירושלים שלוש שנים. סיימתי תואר במתמטיקה וסטטיסטיקה, ועברתי לתל אביב, בה אני גר מזה שנה וחצי.

למי שעשה את החשבון, זה יוצא שאני בן עשרים ושמונה. עשרים ותשע, בפברואר.

עשרים ותשע זה בדיוק שנה אחת לפני שלושים, ואני אומר לכם את האמת, שלושים פלוס זה לא גיל שאני יודע איך להתמודד איתו. כשהייתי בן ארבע ידעתי לספור רק עד גיל שלושים, ואת הרגע בו אמא שלי אמרה לי איך קוראים לעשור שבא אחרי אני זוכר עד היום. ב"בדמי ימיה", "בדמי ימיה" מתייחס לגיל שלושים ואחת ("בת שלושים שנה ושנה"), וזה גם לא רחוק ממני.

לצד המספרים המפחידים, שאני לא יודע לעכל, נשאלת השאלה מה מחכה לי בגיל שלושים? עשיתי את "המסלול הנכון". עשיתי בגרות, הייתי חייל, הלכתי ללמוד את המקצוע שעניין אותי. אני מועסק במשרה מכובדת בתור אנליסט ביקושים. השאלה היא, האם זה באמת מה שאני רוצה? להישאר בעבודה דורשנית, עם שעות מטורפות. לבוא בשמונה בבוקר ולומר ללקוח באוסטרליה "!good evening" ולהשאר עד שמונה בערב בשביל לומר ללקוח בסן פרנסיסקו "!good morning".

פעמים רבות אני מגיע הבייתה מעוד יום ארוך ואין לי כוח לכלום. אני רק רוצה לקבור את עצמי במיטה. לפחות זו מדרגה אחת מעל רוב האוכלוסיה, שקוברים עצמם מול הטלוויזיה.

האם אני מאושר? לא, לא הייתי אומר. אני לא בטוח שאני במקצוע המתאים, שאני במקום המתאים. אין לי שום תוכנית כללית לחיים. אני לא יודע איפה אני בעוד חמש שנים, בעוד עשר.

מצד שני... אי אפשר להתעלם מהיתרונות של החיים שלי. אני צעיר, אני בריא, יש לי כסף. אין לי שום מעצורים או מחוייבויות בדמות משפחה, ילדים, הלואוות או משהו מעין אלה. אני חי לי את חיי בין ספרים, ספורט, סדנאות כתיבה יוצרת וערבי קריאה. אולי הלקח החשוב ביותר שלמדתי מהשנים שלי באוניברסיטה, זה שהייתי יכול להעביר אותן באופן הרבה יותר מאושר. כמובן, למדתי אותו רק אחרי שעברתי לתל אביב, אבל הייתי רוצה שאני לא אסתכל אחורה בעוד כמה שנים ואומר את הדברים האלה.

אני מניח שזה מספיק לפוסט ראשון,
Paladin

תגובות

  1. ברוך הבא פלדין (יקח לי זמן להתרגל. הו, הנה, התרגלתי). ממשיכה לעקוב אחר מעלליך וחיבוטיך.

    השבמחק
  2. גם אני פה. מגיעה אחריך לכל מקום שתלך, גם בגיל :)

    השבמחק
  3. ברוך הבא לבלוג החדש, שעבורי הוא באמת חדש - נתקלתי בתגובות שלך פה ושם בישראבלוג אבל מעולם לא יצא לי לקרוא אצלך. תודה על הסיכום של מי אתה והיכן אתה כרגע בחייך. מקווה שתמשיך לפרוש כאן את הרהוריך והתלבטויותיך.
    אהבתי את הדרך שבה שאלת את עצמך אם אתה מאושר.
    יש לי יחסים בעייתיים עם המילה "אושר". מעדיפה לבדוק אם אני שלווה, נינוחה, אם אני חייה ברוגע והאם קיימת הרמוניה בחיי. ואם התשובות לשאלות האלה הן "לא" - משם הייתי מתחילה לבחון מה קורה בחיי, איפה נמצא הפער בין מה שנראה לי שאני רוצה, לבין מה שיש.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה תודה.

      מעניינת נקודת המבט שלך, לא לחשוב על החיים במושגים של אושר...

      מחק
  4. תתחדש :) תוסיף אפשרות לקבל מייל כל פעם שאתה מעדכן?

    השבמחק
    תשובות
    1. אני עדיין מנסה לברר איך עושים את זה..

      מחק
  5. "עשרים ותשע זה בדיוק שנה אחת לפני שלושים" - שמע, מזל שעשית תואר במתמטיקה, אחרת איך היית יכול להביא להביא לנו אבחנות מרתקות כל כך D:
    מזל טוב, ותתחדש!

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

לקראת סוף 2017